לעיתים אנחנו נתקלים בהתמודדות עם מצבים בהם קיימים מתח וכעס רבים אצל הילדים ו/או ההורים. לפעמים מגיעים הדברים לידי התפרצויות זעם-צעקות, קללות, טריקות דלת ועוד. אז התחושה היא שכל בני המשפחה נמצאים בעין הסערה. ברגעים כאלה קשה מאוד לקחת נשימה, להתבונן מהצד ולרסן תגובה.

התפרצויות זעם אצל הילדים

כאשר יש התפרצויות זעם אצל הילד ההורה מתמודד מול אתגר לא פשוט. האתגר קשור בעיקרו ביכולת של ההורה להישאר בלתי מעורער מול עוצמות הרגש שהילד חש. כאשר אדם אחר כועס וסוער הדבר מחלחל ומשפיע על אנשים בסביבתו הקרובה והם נעשים כועסים וסוערים יותר. כאשר מדובר בילדים שלנו אנחנו מושפעים עוד יותר כיוון שרגשותיהם נוגעים בנו וכיוון שלעיתים הדברים נוגעים אצלנו בנקודה רגישה. על אחת כמה וכמה קשה הדבר כאשר הזעם מופנה כלפינו. מה אם כן יכול לעזור לנו במצבים אלה?

ראשית חשוב לזכור שלא כדאי לנסות להגיע לפתרונות בשעת הסערה. בשלב הראשון יש להתמקד בהרגעתה ולתת לכל אחד מהצדדים המעורבים להשקיט את רוחו. אפשר ללכת עם הילד לשטוף פנים, לתת לו כוס מים, גם שמירה על טון דיבור רגוע שקט ומלטף יכולה לעזור מאוד.

שנית חשוב לחזור ולשוחח על מה שקרה בזמן בו כולם רגועים. חשוב להקשיב היטב למה שהילד הרגיש, להגיד לו מה אנחנו חושבים שהרגיש ולבדוק איתו אם זה נכון. כך הילד ירגיש שאנחנו מבינים אותו ושהוא לא לבד. כדאי להימנע מלעבור מהר מדי להסביר איך אנחנו חושבים ומרגישים. רק אחרי שהקשבנו והבנו אותו נתייחס להרגשה שלנו בסיטואציה ולצרכינו. לאחר מכן נחשוב ביחד על פתרונות אפשריים במצב עתידי דומה. דיון רגוע כזה שונה מכניעה של ההורה המלמדת את הילד ששווה לחזור בעתיד על התפרצות הזעם כדי להשיג את רצונו. היא שונה גם מתגובה הנעשית מתוך כעס וחוסר אונים, בה ההורה מאיים או צועק. כאן אנחנו מתייחסים גם לצרכיו וגם לצרכינו ומלמדים אותו על הקשבה זה לזה, התחשבות וניסיון לפשרה.

חשוב שנזהה את הרגש שמעבר להתנהגות הנראית. כשהילד זועם אנחנו מגיבים להתנהגות שלו אבל פעמים רבות יש מאחוריה רגש נסתר מהעין – תסכול, עלבון, בדידות וכולי. ננסה לראות מבעד למעטה ההתנהגות, לזהות את הרגש שמאחוריו ולהגיב אליו.

אנחנו צועדים כאן בשביל צר. מצד אחד חשוב לנו להכיל את עוצמת הרגש ולהישאר יציבים מולו. אפשר לדמות זאת למיכל עם דפנות רכות שתפקידו לספוג לפעמים גם דקירות חדות או פוגעניות. מצד שני חשוב שנלמד את הילד שאנחנו לא שק חבטות ולא נקבל יחס תוקפני ולא מכבד. כך הילד ילמד להגיב כלפינו באופן מכבד. בנוסף נשמש לו מודל חיקוי לאדם שיודע שמגיע לו יחס מכבד ודורש יחס כזה והוא ילמד לדרוש יחס מכבד כלפי עצמו בעתיד.

ילד זועם

חשוב לזכור שיש גילאים בהם התפרצויות זעם הן מאפיין נורמטיבי. בגיל שנתיים – שלוש הן נובעות אצל הילד מהצורך להחליט לבד ולעשות הכל בעצמו. אצל מתבגרים הרצון לנפרדות מההורים ולגלות את עצמם מחדש עובר דרך המרידה בהורים. בנוסף משפיעים השינויים ההורמונליים בגיל זה גם על מצב הרוח.

כשהילד שלנו צורח ובועט מולנו, מקלל או טורק את הדלת, קשה לשמור על דיבור שיש בו סמכות שקטה. המתח מורגש מיידית גם בתוכינו והוא משפיע על תגובותנו. עם זאת , מודעות ואימון יכולים להוביל לשליטה בתגובותינו והדבר בהחלט יכול לשפר את האווירה המשפחתית ולמתן את תגובות הילד בעתיד.

התפרצויות זעם אצל ההורים

התפרצויות זעם של הורים מלוות לעיתים באשמה. תגובות הזעם עולה במהירות ללא שליטה ולאחריה מתעוררת מודעות לפגיעה בילד.

בזמן התפרצות הזעם ההורה מתקשה בדרך כלל להיות מודע לחלק שלו בהתרחשות. באופן טבעי בזמן עימות אנשים נוטים להטיל את האחריות לסיטואציה על האחר ושקועים בפגיעה שלהם ובכך שנעשה להם עוול וכי הם צודקים. בזמן התפרצות הזעם האדם מרוכז בעצמו ופחות במה שעובר על האחר. על מנת לשנות ולמתן דפוס זה יש לקחת בעלות על ההתנהגות. יש להסתכל לעצמנו בעיניים ולהגיד "או.קיי הגזמתי, זה לא היה בסדר.." . הדגש כאן הוא על לקיחת אחריות ולא על אשמה. באשמה יש הלקאה עצמית והיא מדכאת ומחלישה, אבל בלקיחת  אחריות יש התמקדות ביצירת עתיד טוב לנו וילדנו. הגישה היא- "או. קיי, איך אוכל לפעול בפעם הבאה בצורה אחרת".

לשם כך חשוב להכין מראש תכנית פעולה בה ניתן יהיה להיזכר כשמתחילה ההתלהטות. יש לזהות מה יכול להוביל לרגיעה- אולי יעזור לי לצאת לפסק זמן בחדר אחר, להתרכז כמה דקות במודעות לנשימות, לשמוע מוזיקה, או לעשות פעילות גופנית. אפשר להתרחק מהסיטואציה ולהגיד "אבא /אמא הולכ/ת רגע כדי להירגע", זה מרגיע את הילד כיוון שזה נותן הסבר למה שקורה ובנוסף הבנה שההורה מנסה לשפר את המצב. בפסק הזמן אפשר גם לזהות מה עוצמת הזעם מ 1 עד 10 ולחכות עד שתרד משמעותית, אפשר להשתמש גם במחשבה מרגיעה שהכנו מבעוד מועד. ננסה לזהות מהכרותינו את עצמנו איזו דרך תעזור לנו להירגע הכי טוב ואם אנחנו לא בטוחים, נוכל לנסות דרכים שונות.

גם כאן כמו במקרים בהם התפרצויות הזעם היו של הילד, כדאי לחזור ולשוחח בזמן בו כולם רגועים. אז יש לשים דגש על הקשבה לילד ולהכיר בכך שהתנהגות ההורה פגעה בילד. כדאי לא לעבור במהירות ל "כן אבל אתה עשית כך וכך.."

חלק מלקיחת האחריות הוא גם בזיהוי שלא מצליחים להגיע לשיפור לבד ושיש לפנות לעזרה חיצונית. בעת הצורך ניתן  להיעזר בטיפול רגשי, הדרכת הורים ו/או טיפול תרופתי.

העבודה שתוארה אינה קלה והיא דורשת התמדה והשקעת אנרגיה רבה, אבל אין חשובה ממנה שכן היא יכולה להוביל לרגיעה ולפיוס במשפחתכם.

 

נכתב על ידי מירב טל רונאל, עו"ס ומטפלת אימגו, מלווה הורים במרכז ציפור הנפש.