כבר יותר מעשור שבריטני ספירס לא אחראית באופן מלא על חייה, ילדיה ונכסיה. לפני כשבועיים הוארכה שוב האפוטרופסות של אביה, ג'ימי ספירס, עליה, אף על פי שזמרת הפופ הביעה את התנגדותה לכך. לפי מקורביה, ספירס מתמודדת עם הפרעות נפשיות, שבעטיין אושפזה במוסדות פסיכיאטריים ושמונעות ממנה להיות אמא כשירה ואדם חופשי.

בתגובה לכך, קבוצה של מעריצי ספירס הקימו תנועת מחאה שנושאת את ההאשטאג "freebrithney" וקוראת לשחרר אותה מכבלי האפוטרופסות, בטענה שהיא מנוצלת לרעה על ידי אביה, שמנסה להשתלט על נכסיה. בטענה הזאת, שאינה מופרכת בהכרח, נשזרות מיני תיאוריות קונספירציה, הכוללות טענות על מסרים מוצפנים בחשבון האינסטגרם של ספירס ,שאליו היא מעלה בעיקר סרטוני ריקודים מוזרים בסלון ביתה. המבט שנשקף מעיניה-מרוחות-המסקרה הוא כשל חיה רדופה- עצוב ופרוע.

ספירס היא לא ההורה המפורסם היחיד שלמצוקה הנפשית שלו ניתן פומבי לאחרונה. לפני כחודשיים סוקר בהרחבה התקף האי-שפיות של הראפר קניה ווסט, שאובחן ב-2016 כסובל מהפרעה דו-קוטבית. ההתפרצות האחרונה שלו כללה סדרה של ציוצים תוקפניים בטוויטר כלפי משפחתו ועצרת בחירות הזויה לנשיאות ארצות הברית. אבל בשונה ממשפחת ספירס, התגובה של קים קרדישאן, בת הזוג של ווסט, הייתה אלגנטית ומכבדת. היא התייחסה בפתיחות לאבחנה שלו וביקשה לגלות כלפיו סבלנות, הכלה והבנה.

אולי יהיה זה לא זהיר מצדי לטעון על סמך שני מקרים בלבד, שההבדל הבולט בין ההתייחסות המכבדת למצוקה נפשית של גבר, אב לילדים, לבין ההתייחסות התוקפנית למצוקה נפשית של אישה, אם לילדים, קשור למגדר- אבל אעשה זאת בכל זאת. כשילדיה של ספירס היו קטנים, התקשורת האמריקאית צלבה אותה על אימהותה הגרועה לכאורה. רגעים של חוסר מיומנות הורית במקרה הטוב והזנחה במקרה הרע תוארו באופן מפלצתי ממש, וילדיה של ספירס נלקחו ממנה. עוצמות כאלה של תיעוב והאשמה לא הופנו כלפי אבהותו של ווסט.

מה שבשנים עברו הוסתר אולי ביתר הצלחה על ידי בני משפחה- מתפרץ בקלות החוצה בעידן הרשתות החברתיות. אבל הפומביות הזו של מצבם הנפשי של מפורסמים יכולה להיות חיובית דווקא, אם תעורר דיון ציבורי פורה בנושא לא מדובר מספיק- הורות בצל התמודדות עם מצוקה נפשית.

לדברי סוזי ג'בוטרו, מנהלת מרכז "ציפור הנפש" להורים שמתמודדים עם מצוקה נפשית, "למרות המודעות הגוברת ביחס לבעיות נפשיות, קיימים בציבור סטריאוטיפים, דעות קדומות ואפליות כלפי מתמודדים בכלל ומתמודדים-הורים בפרט. כבר בתחילת ההיריון נתקלים הורים רבים בספקות לגבי מסוגלותם לשמש כהורים; הורותם של מתמודדים נמצאת כל הזמן תחת עין מבקרת, עובדה שגורמת לפגיעה בביטחון ההורי ולחשש מפנייה לקבלת עזרה, בשל פחד מפני הרשויות".

ג'בוטרו אומרת שקיימת תפיסה כללית מוטעית, שלפיה "הורים מתמודדים", כפי שהיא מעדיפה לכנות אותם, אינם מעניקים לילדיהם טיפול הולם, וישנן תפיסות מוטעות שלפיהן מתמודדים עלולים להיות אלימים, או לפגוע בילדיהם.

החשש מדעות קדומות כאלה והצורך בקהילה תומכת הובילו את הילה בן צבי בילגורי, אמא לבן שבע מקריית טבעון, להקים את קבוצת הפייסבוק הסודית "הורים על כדורים" שמיועדת להורים שמתמודדים עם בעיות נפשיות. "אני בעצמי על כדורים נוגדי דיכאון מאז הצבא" היא מספרת. "הרבה שנים לא דיברתי על זה עם אף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה. אחרי שנולד הילד שלי, נכנסתי לכל מני קבוצות הורות, אבל באף אחת מהן לא הרגשתי בנוח לדבר על הדיכאון או לשאול שאלות שקשורות בזה. כך החלטתי לפתוח את הקבוצה".

על מה מדברים בקבוצה?

"אנשים משתפים בקשיים שלהם, מספרים על יום רע או משבר שהיה להם, שואלים שאלות על תרופות ומשתפים מידע. יותר מהכל, זו קבוצת תמיכה, שעוזרת להורים מתמודדים להרגיש שהם לא לבד".

מאז שפתחה את הקבוצה, בן צבי בילגורי כבר יצאה מארון הדיכאון. למרום הקושי, היא מדברת על כך, מתוך רצון לנרמל את ההורות הכוללת התמודדות עם מצוקה נפשית ולהעלות מודעות לנושא.

באופן מעניין, הקשיים העיקריים שהיא חווה בהורות לא נוגעים למצבה הנפשי עצמו, כי אם לתגובות של הסביבה אליו. כדוגמה היא מספרת על תחילת הדרך, במחלקת יולדות בבית החולים. "בבואי ללדת עדכנתי את בית החולים שאני לוקחת תרופות, מפני שהן עלולות להשפיע על התינוק, אבל במקום שהם יתייחסו לתינוק, הם התייחסו אלי. נכנסה משלחת של לא פחות מארבעה אנשי צוות, כולל לפחות פסיכיאטר אחד", היא מספרת, "כדי לשאול מה שלומי". לדבריה, המשלחת מרובת המשתתפים, ששאלו אותה שאלות אינטימיות בחדר שהיו בו עוד יולדות ובני משפחה, הייתה אקט חסר רגישות, שפגע בתחושת האוטונומיה שלה.

אבל זה לא נגמר שם. "כשהגעתי הביתה, התקשרה אלי עובדת סוציאלית, שקיבלה עלי דיווח מבית החולים, לכאורה כדי לשאול לשלומי". בן צבי בילגורי הגיבה בכעס, וכמה ימים לאחר מכן העובדת הסוציאלית התקשר להתנצל, אבל תוך כדי שיחה גילתה לה שהיא בעצם פקידת סעד לחוק הנוער, שהתקשרה לא כדי לדרוש בשלומה, אלא כדי לוודא שבן צבי בילגורי לא מסוכנת לתינוקה.

המרכז שג'בוטרו מנהלת מלווה הורים שמתמודדים עם בעיות נפשיות כדי להעניק סיוע במקום להטיל ספק. "זהו מרכז חדשני וראשון מסוגו בישראל", היא אומרת, "שירות של סל שיקום, הניתן בפיקוחו ובמימונו של האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות".

בישראל, מסבירה ג'בוטרו, משרד הבריאות אמון על שלומם של מבוגרים המתמודדים עם בעיות נפשיות ומשרד הרווחה אמון על שלומם של קטינים. חלוקת האחריות הזו יוצרת מצב חסר הגיון, שבו אף גוף לא אחראי על המשפחה כמקשה אחת. לשם כך הוקם המרכז. ההורים שהוא מלווה, מתמודדים עם בעיות נפשיות כמו דיכאון עמוק, הפרעה דו-קוטבית, סכיזופרניה, הפרעת אישיות, פוסט-טראומה וחרדות.

חלק נכבד מהקשיים של הורים מתמודדים מאפיין את כל ההורים. אבל דברי ג'בוטרו, נוספים להם פעמים רבות גם "רגשי אשם מוגברים בגלל מצבם הנפשי, צורך בפיצוי וקושי מועצם בהצבת גבולות עקב תקופות נפשיות ירודות, היעדרויות בגוף וברגש וביטחון הורי ירוד, שהוא בעיקר תוצר של הפנמת הסטיגמה החברתית כלפי בעיות נפשיות".

בנוסף לכך, יש לדבריה קשיים שהם תוצר של תסמיני הבעיות וההפרעות הייחודיות שעמן הם מתמודדים. "למשל, קושי בתפקוד השוטף בתקופות שהל העמקת דיכאון; השטחות רגשיות כתוצר אפשרי של טיפול תרופתי או החרפת הדיכאון, המקשות על היכולת לספק מענה רגשי הולם לצורכי הילדים; שיפוט שנפגע כתוצאה מהתנהגויות פסיכוטיות ועוד". המרכז עוסק לדבריה גם בתיווך של ההתמודדות הנפשית לילדים, "כדי שאפשר יהיה לדבר על הקשיים והתחושות שחווים בני המשפחה ולהתכונן ביחד לעתות משבר, כמו יציאה מאיזון נפשי והיעדרויות לצורך טיפולים ואשפוזים".

כל אלה בהחלט מצריכים תמיכה רבה. ב-2016 התפרסם ב-Journal of ommunity Mental Health מחקר שסקר כמאתיים מאמרים שעסקו בתוכניות להורים מתמודדים. החוקרים מצאו שיש חשיבות גדולה למתן הדרכה ותמיכה ייחודית להורים עם בעיות נפשיות, שיש ערך גבוה לפיתוח רשתות תמיכת עמיתים ושהכללת בני המשפחה בתוכניות ההתערבות היא משמעותית. וגם: שהבעיות הנפשיות אינן מונעות מאנשים לתפקד היטב כהורים, במיוחד אם מתקיימים עבורם רשת חברתית תומכת ואם ישנם שירותים נגישים וזמינים בשבילם.

"ההורים שאנחנו מלווים הם הורים טובים", אומרת ג'בוטרו, "אלה הורים שמבקשים ליווי וייעוץ כדי לשפר את יכולותיהם ההוריות. הם מוצאים את הכוחות ומפנים את הזמן, את המחשבה ואת הכוונה, ועושים כמיטב יכולתם להיות הורים טובים יותר. הלוואי שכל ההורים היו נוהגים כך".